מאז שאני זוכרת את עצמי ציירתי. העיפרון והצבעים היו הצעצועים החביבים עלי. מלאכת יד ועבודות יצירה הסבו לי הנאה מרובה. היה לי ברור כבר כילדה שאמנות חזותית זה הדבר שאני רוצה לעסוק בו.
לפרנסתי עבדתי בצעירותי כגרפיקאית. לזמן קצר זה נתן מענה לצורך לעסוק באיזו שהיא אמנות. אבל זה לא סיפק אותי לכן פניתי ללימוד פיסול ורישום במכון לאמנות בת ים.
בסיום לימודי התחלתי לחפש את דרכי האמנותית. אחרי לידת בני עשיתי הפסקה והתמסרתי לגידולו. בתום תקופה זו חזרתי לחפש את דרכי האמנותית. שאלות רבות צצו ועלו. מה בעצם יש לי לתת כאמנית? מהו המסר שלי? האם המסר נוצר תוך כדי עבודה או צריך אידאולוגיה מוגדרת. האם האומנות יכולה להיות מנותקת מפוליטיקה? האם לאמנות נשית יש את אותה העוצמה כמו לאמנות שנוצרה ע"י גבר? האם אמנות הציור עדיין רלוונטית לימינו? האם בציורי אני באמת נוגעת באמנות ומהי בעצם אמנות?
עם השאלות הללו אני מתמודדת יום יום כאשר אני בסטודיו וגם כאשר אני מחוצה לו. מאוד חשוב לי למצוא את דרכי בעצמי. דבר זה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הזרמים האמנותיים הנוכחיים. בחרתי בחופש לעשות את מה שבאמת אני אוהבת. נטייתי לציור פיגורטיבי ולאסתטיקה ניתבה אותי לדרך משלי.
אני מרגישה ממש צורך גופני לצייר, לפסל וליצור כל דבר הכרוך בשילוב של המצאה, חשיבה ותבונת כפיים. ככל שאני עובדת יותר הדחף ליצור גדל. בסוף יום עבודה בסטודיו אני מרגישה מרוקנת אבל לזמן קצר. לא עוברת שעה ושוב עולים לי רעיונות ותכנונים ליום הבא.
ש: מה מקורות ההשראה שלך?
התשובה שלי שקשה לי לשים את המוקד על מקור אחד. המקורות משתנים מתקופה לתקופה. אנסה לענות. מקור אחד וברור הוא הגוף, התנועה והמחווה, היופי של האדם ובעלי החיים. תקופות היסטוריות קדומות: מיצריים העתיקה ויוון העתיקה. הפשטות, האסתטיקה והתנועה ביצירות קדומות אלו שבו את ליבי. תקופה מסוימת הושפעתי מסגנון הארט דקו והארט נובו מתחילת המאה העשרים. לקחתי סגנונות אלו לכוון שלי ומשם המשכתי הלאה. היחסים בין אדם לחיה וביחוד לכלבים גם הם מקור השראה. החן היופי וההתמסרות של החיה לאדם והאדם לחיה מרחיבים את ליבי. אני חושקת לערוך מסעות חיפוש ולא להישאר בסגנון אחד, אבל תמיד יישאר קו מנחה בעבודותיי. זה מוביל אותי לשאלה השלישית.
ש: מה הנושאים שאת מעדיפה לצייר ולמה?
אני מתמקדת בשני נושאים עיקריים ובשילוב ביניהם. הנושא הראשון שלי הוא חיי האנשים באזור מגורי – מרכז תל אביב. סביבי חיים צעירים וצעירים פחות שחיים את הרגע. לא ממש מחוברים למה שהחברה שלנו דורשת מהם: עבודה מסודרת, חתונה, משכנתא על דירה, ילדים, רצוי שלושה. הם חיים בדירות שכורות די עלובות. במקום שני ילדים שני כלבים וחתול או להפך. נפגשים בגן מאיר במתחם הכלבים או בכיכר ביאליק. יושבים בקפה הקבוע שלהם או בפאב. חלקם עוסקים באיזו שהיא אומנות ומתפרנסים ממלצרות. אנשים שלא מפסיקים לחלום את היופי שלהם. אלילים ופיות מקומיים. אני רואה את החוט המקשר אותם לדמויות המיתולוגיות. יש להם אסתטיקה הייחודית להם. החיבור שלי אליהם הוא תוצאה של אהבה משותפת לבעלי חיים במיוחד לכלבים. אני פוגשת אותם ברחוב ובגינה כאשר אני מטיילת עם שני הכלבים שלי. נוצר קשר. הנוף העירוני הוא נוף סמלי. מאפיינים של גן מאיר, כיכר ביאליק והרחובות הסובבים אותם מופיעים בציורי לא כמקומות ספציפיים אלא כמרקם תל אביבי. אני יוצרת קשר בין העיר האמתית לבין זו המפונטזת. זה מוביל אותי לנושא השני שלי שהוא הדמויות עצמן, ללא קשר לנוף עירוני. הדמויות שעולות מהעולם הקמאי שבתוכי, אלו שרוצות לרקום צורה, לתת ביטוי לעצמן מתוך תנועה או מחווה, מעין פנטומימה, תנועה וקיפאון. הן נמצאות בעולם משלהן בתוך נוף לא מוגדר. זה עולם שלעיתים ניסתר מעיני אבל אני יודעת שהוא שם בתוכי. ואז איזה שהוא נוף או דמות פורצים החוצה ומתגלמים לצורה.
ש: מה התגובות של הסובבים לך ליצירות שלך?
המעגל הקרוב של בני משפחתי וחברי בדרך כלל אוהב את ציורי. כל אחד מאלו מוצא לו את הציורים שהוא מעריך לפי טעמו ונטיית לבו. בני מאוד אוהב את הפוסטרים שייצרתי בסגנון הארט דקו. חברי לחיים מתחבר יותר לציורים המתארים את חי העיר. חלק ממכרי מתחבר לאלו הנוגעים חזק בסוראליזם. אנשים מעריכים את היופי והצבעוניות החזקה של ציורי. יש גם ביקורת. לעיתים אני זוכה ליחס מזלזל. משפטים כמו "מתאים לאיור ספרי ילדים" או אפילו המילה קיטש או לחלופין ציור נאיבי נזרקים לחלל. יש פחד להיתפס כלא מבינים. בארצנו אסור ליצור יופי. זה נחשב כלא עמוק. הציור צריך להיות מחאתי, פוליטי, מושגי, עשוי לעיתים כפלקט לרעיון זה או אחר. זו לא דרכי. אני אוהבת מאוד ליצור יופי בתוך מכלול הרעיונות שלי.
ש: עם איזה אמן היית רוצה לשבת לקפה?
בפנטזיה שלי הייתי רוצה לשבת עם ג'ורג'יה אוקיף. היא הייתה אמנית בעלת אומץ רב. הבחירה שלה לצייר פרחים ענקיים, נושא המזוהה עם נשיות ואמנות דקורטיבית מעידה על אומץ רב מצידה. קשה היה בתקופתה לקבל הכרה כאמנית רצינית בגלל היותה אישה. בכל זאת הלכה עם האהבה והאמת שלה וחפשה את דרכה הייחודית לה. לכן בצדק זכתה להכרה. בכל פעם שאני מתלבטת בשאלה זו עם עצמי אני שואבת עידוד והשראה מאוקיף.
ש: איזה ציור שלך את הכי אוהבת?
זו שאלה שהתשובה עליה מאוד מורכבת. אין לי תשובה חד משמעית. כאדם הנוטה לביקורת עצמית חזקה אני לעיתים מתקשה לאהוב את ציורי כולם. אבל זה תלוי מצב רוחי. בימים שאני סלחנית ומפויסת עם עצמי אני סולחת לעצמי על הכשלים הטכניים ומעריכה את עבודתי. כל פעם ציור אחר עולה לראש הרשימה. מכיוון שיש לי נטייה להיות מושפעת מדעתם של חברי אני נוטה לשנות את דעתי בהתאם להעדפותיהם. ביקורת חיובית מעלה את ערכו של הציור בעני ושלילית מורידה את ערכו מאוד. תמיד אוהב את הציור הלא גמור שעל הכן ואתאכזב ממנו אחרי שהחלטתי שאין מה לגעת בו יותר. לכן הציור שאני הכי אוהבת הוא זה שעדיין לא ציירתי. זה עם הפוטנציאל להיות פסגת יצירתי. מעגל קסמים שלא ניגמר.
את הציורים של ענת ניתן לשכור לשנה או לרכוש ב"נויה-אמנות ישראלית מקורית"
הכותבת הינה ציירת ומנכ"לית "נויה-אמנות ישראלית מקורית"
