העבודות של רוני וחדוה ראובן מתפרסות בגלריה על פני שני חדרים סמוכים ופועלות כמיצב אחד. עבודת האחד מקיפה את השנייה ולהיפך עבודת השנייה היא כמרכז לעבודת האחד.
בני הזוג פועלים עשרות שנים בשדה האמנותי.
רוני ראובן מנהל ואוצר זה עשרות שנים את הסדנה לאמנות ביבנה –מרכז לתערוכות ולחינוך לאמנות. חדוה ראובן עוסקת בטיפול באמצעות אמנות. כל אחד מהם סלל את דרכו בעולם האמנות. העבודה המשותפת זה שנים רבות, מאפשרת לצופה מפגש עם שפת אמנות מגובשת שכל אחד מהם שכלל במהלך השנים, אבל גם מפגש עם שלם הבנוי מחלקים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו וביחד הסך שלם גדול יותר ומעצים.
שם התערוכה נבחר ע"י חדוה ורוני: 'מדורת השבט\ת' – והוא מחזיר אותנו לזיכרון הנמצא בתת המודע, מעבר לתרבות ולסך הזיכרונות שצברנו. הוא שייך לתחילת ההיסטוריה האנושית: מקום קדום בו נהגו לשבת ולנהל תקשורת בסיסית, בו התקבלו החלטות גורליות. מקום שמשמעו הגנת הקבוצה על היחיד, בו נדונו עניני ביטחון, הגנה, שלום? נקודת מרכז. התערוכה המשותפת מרפררת לקיום שבטי, קדום, משפחתי, בטרם ציביליזציה. אנחנו בנמצאים בתוך חדר שבו מעין תפאורה: שרידים לפעולה של אדם, כלים? חניתות? נעליים שהושארו? כלי מטבח? לחם שתפח? ציורי מערות?. על גבי חלק מהכלים מצוירת שפה שאינה קריאה ? נדמה שאנחנו במעין מיני עולם, סמי ארכיאולוגי. האם ארכיאולוגיה יכולה להיות מומצאת?
בדומה לאמנים רבים בני תקופתו, הושפע רוני ממורים כרפי לביא, ומתנועת הדאדא שאפשרה לעוסקים באמנות מרחב חדש ביחס ל'רדי מייד'. רוני בוחר לעבוד על מצעים 'בעלי היסטוריה', שאינם חדשים ובכך הוא כאילו מרגיש שהוא פועל או נמצא על רצף של עשייה.
לתערוכה זו בחר במוטות עץ, המשמשים בד"כ לתמיכה בעצי נוי בשדרות עיר. על גביהם צייר ציורי נוף אקספרסיביים בצבעוניות כהה. ההצבה בגלריה מאזכרת הצבת חניתות, חלקן מונחות בתוך מנשאים בקיר כאילו זה עתה הושמו לאחר חזרה מציד או מלחמה, והן נמצאות, פורצות ומזדקרות ממנו. חלקם מונח באופנים שונים בחלל החדר. הציורים על גבי המוטות ועל גבי הקירות מאזכרים יער ומים ועומדים בניגוד לעבודותיה של חדוה. בעוד שהעץ המצויר- מוט ניצב, מזדקר, ספק חנית מצוירת- יש בן מן הזכריות הפאלית, הרי שעבודותיה של חדוה הן בבחינת השלמה נקבית: הן עגולות, רכות, אימהיות. לא מחפשות להיות מושלמות. אלו מסות גופניות, קמורות. על גביהן היא פועלת בציור, חריצה, חירור, ונדמה שאף כותבת שפה- כתיבה קדומה אך לא מובנת .
הצבת עבודותיה הגדולות במרכז ובסמיכות האחת לשנייה מאזכרת מקום בו מתרחשת פעולת בישול או אפייה. הכלים גדולים ,חסרי תכלית ברורה והם כסימון אולי לתנורי שבט, סירי עבודה. גופים שסביבם מתרחשת פעולה מרכזית. הבחירה לא לצבוע את הכלים אלא להשאירם בחומריותם העזה, הבסיסית היא בחירה מכוונת. העבודות 'ידעו אש' ואילו עבודותיו של רוני- באות מהיער ומשפע של מים. נדמה שאלו פעולות משלימות- מים ואש. אחת העבודות בתערוכה היא עבודה שנעשתה במשותף וחומריותה מפתיעה: היא עשויה בטון. חומר שהו בבחינת חומר מורכב\ חדש ואחר המסמן את שפתו החדשה של השבט ואת אפיונו של המקום. היער הוא קמאי, קדום. השבט הוא בבסיס ההתגודדות האנושית אבל הבטון הוא סמלו החדש של השבט המודרני הוא של כאן ועכשיו 'אלבישך שלמת בטון ואבן' .
העבודות של רוני וחדוה מגיעות מתוך הנפש וכולן רגש. הבעבוע העמוק משתחרר תוך מחווה לתקופה קדומה, למצב קדום ואולי אוטופי תוך שהם מסמנים סימונים גם למקום, לכאן ועכשיו.
התערוכה היא חלק ממקבץ תערוכות "אמנאוצר". אוצרים: אפי גן ודורון פישביין .
התערוכה מוצגת בגלריה העירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון
