פתיחה חגיגית: יום שישי , 1.2.2019 בשעה 12:00
נעילת התערוכה: 15.2.2019
גלריית "אורלי דביר", רח' רבנו חננאל 5 תל אביב
אוצרת : אורלי דביר
עבודותיה של האמנית , תמר פינגולד, שמוצאה מליטא הקרה, המבטאות את עקידתה האישית והמגלמות בחובן עושר צבעים עז וצבעוניות לירית,ומנגד-עבודות עם נופך "ארכיונאי" על רקע פיסות צילומים השאובים מן האלבום המשפחתי.
אכן, סיפורה האישי, המורכב, של האמנית, קשור בקשרים עבותים לקוממיות הארץ ושזור בנימים - לתולדותיה, אך כעוף החול, אין האמנית מניחה ליגון לעטוף אותה ופרץ מרהיב זה של יצירתה האמנותית מעיד יותר מכל על אהבתה את החיים ואהבת המשפחה והאדם באשר הוא אדם.
בכישרון רב, ובקשת רחבה של טכניקות, מפיחה תמר רוח חיים בקנבס הדומם, היא בונה ארסנל אסמבלאז'י של דמויות, שלכל אחת מהן סיפור משלה. פיינגולד איננה מסתפקת בציור הבא לשדר נעימות ויזואלית. אלא היא חורגת מה"יפה" והדקורטיבי, וצוללת אל תוך אקספרסיביות שמטפלת בכאבו של האדם הבודד, בצערו, בכעסו, בחוסר אונים, באבל, בשכול, באובדן אך בד בבד יצירתה מכילה אהבה וזוגיות, חלומות והעזה, צחוק פרוע והבעות של חיוך ביישני, חיוך של חכמה והומור עצמי.
כאמנית- נאמנה תמר לעצמה, איננה הולכת בתלם ומחפשת דרכים להביע וליצור באופן חדשני את הנושא המעסיק אותה תדיר: לדור המדובר עכשיו "ילדים, בסדר גמור" (חנה יבלונקה),
.האמנית רואה באמנותה את הרצון להביע את המורכבות והקושי שקיימים בעולמנו ובחיינו.
"להתבונן ולהנציח" יכולה להיות סיסמתה האישית במסעותיה במסמכים שמצאה שם היא מוצאת פורקן ל"ייצר" הציר שבתוכה לכישרונותיה הבימאיים וליכולתה להבחין בחיים הזורמים המובעים בציורים הייחודים שלה.
עבודותיה של תמר בתערוכה הנוכחית מתחלקות לשניים:
ציורי אסמבלאז' ,קולאזים המאגדים בתוכם סיפורים אישיים משפחתיים עם תמונות מצהיבות והאינטרפרטאציה האישית של האמנית, לעיתים על גבי עיתון מצהיב, ומנגד-ציורי אבסטראקט לירי עזים, קומפוזיציה חזקה של שכבות תוך כדי חיפוש ובניה.
הצורות אמנם רנדומליות, אך בה בעת אוניברסאליות וקל להתחבר אליהן. כל ציור לובש פנים שונות עד שהוא מגיע לצורתו הסופית בקומפוזיציה והרמוניה אופטימאליות.
פינגולד מושפעת מציור מופשט, מעולמה האישי, מצילום, מהטבע ומדמויות מחייה בעבר ובהווה.
היינו סקרנים ופנינו לתמר עם מספר שאלות:
1. באיזה גיל התחלת לצייר?
התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד, באופן עצמאי חובבני.
בגיל 16 התחלתי להשתתף בחוגי ציור עירוניים כתחביב אחר הצהריים. המורה הראשון שלי היה אליהו גת שסגנון ציורו מאוד קסם לי. הוא לא חיפש דיוק ריאליסטי אלא ביטוי רגשי לחוויה באופן אקספרסיבי. משיכות מכחול סוערות, ספונטניות ועם זאת מחשבה על קומפוזיציה ואינטימיות.
אני חושבת שאליהו גת הטמיע בי את סגנון הציור שלו – ציור אקספרסיבי, אינטואיטיבי, ספונטאני עם נטייה לאבסטרקט - פואטי, כביטוי לחוויה ריגשית.
אחרי שנים למדתי רישום בבית ספר אבני אצל רחל שביט וגבי בן ז'אנו, יעקב ווכסלר ואחרים.
2. מהן מקורות ההשראה שלך?
מקורות ההשראה שלי הם מגוונים. 1."כאבי הבטן" שלי שנובעים ממערכות יחסים בעיקר בתוך המשפחה. בין הורים , בנות, טרדות וטראומות פיזיולוגיות. 2. פרידות מבני משפחה. 3. חוויות ממסעות ונסיעות, בעיקר נופים. אני מצלמת נופים ואירועים. נופים שיש בהם התרחשות דרמתית, צבעים מיוחדים ומנסה להעביר אותם אל הבד. .4. חפצים, אובייקטים וחללים ארכיטקטוניים הקשורים לרגש ולמצב נפשי.
3. מהם הנושאים שאת מעדיפה לצייר ומדוע?
אני מעדיפה לצייר אך יותר נכון לרשום בצבע/פחם/ פנדה – דמויות. כמו אמי, אבי, אחי, ודמויות מן המשפחה שלא הכרתי. נופים אנושיים ונופי טבע. חפצים. לכל ציור יש סיפור ביוגראפי. אני בוחרת לצייר אובייקטים או נוף/ אווירה שמלווים ברגשות מאוד סובייקטיביים שלי. אוהבת לרשום תנוחות ומצבים גופניים של נשים. אוהבת לרשום גוף של אשה מלאה.
4. מהן התגובות של הסובבים לך על היצירות שלך?
חברים לסטודיו הציור בו אני מציירת מעריכים את העבודות שלי. מגיבים בעיקר על התעוזה באופן הציור, החופש, הנחת הצבע, השימוש בחמרים, משיכות המכחול, הספונטאניות, שבירת מוסכמות, האקספרסיביות, הקומפוזיציה הלא שיגרתית. תמיד מזהים דברים בציור שלא התכוונתי אליו.
5. עם איזה אמנית/אמן היית רוצה לשבת לקפה?
הייתי מאושרת להיפגש עם הציירת – ג'ורג'יה או'קיף. ולו על מנת להביט בה, בפניה. ובעיקר בידיים המופלאות שלה, בחזות שלה.
הייתי שמחה לראיין אותה על החיים בניו מקסיקו, ועל הבחירות שלה בחיים.
6. איזה ציור שלך את הכי אוהבת?
אחד הציורים שלי שאני מאוד אוהבת הוא ציור הספה. (The Sofa).
הספה היתה ריהוט מרכזי ב"חדר הגדול" בביתנו. בערב, הספה היתה נפתחת , נעמדת על שתי רגליים קטנות והופכת למיטת השינה של הורי. בבוקר היתה נסגרת שוב לספת ישיבה.
לאחר שאבי נפטר וכולנו עזבנו הבית, הפכה הספה למיטת השינה של אמי. ( מבלי שתיפתח). אמא היתה מניחה כר על הידית ומניחה ראשה על הכר. וכך נרדמת מול הטלוויזיה. הספה היתה מאוד צרה וקשה ולא נוחה לשכיבה אך אמא אהבה זאת כך. כל עולמה וצרכיה סבבו סביב הספה.
לאחר שאמא נפטרה רוקנו את הבית מן הרהיטים והחפצים. תיעדתי את הדירה טרם ההתרוקנות. הקדשתי כמה צילומים לטובתה של הספה שהיתה מרופדת בבד אנגלי עם פרחים בצבעי חום ירוק וכמה אדומים/ כתומים. הידית עליה השעינה אמא את ראשה כבר היתה שבורה.
אחותי ואני נאבקנו עם הספה, להוציאה מן הבית. היא היתה מאוד מאוד כבדה.
גררנו אותה לאורך המסדרון והורדנו אותה בקושי דרך המדרגות שבחצר. זה היה כמו לגרור גופה.כל ה"חיים" של הדירה הזו ניתגלגלו מטה אל קיברם. הנחנו את הספה על המדרכה על מנת שתיאסף על ידי משאית הגרוטאות של העירייה. בדרך למטה היא סבלה מ"שברים" נוספים.
היא נותרה בודדה ונטושה על המדרכה לזמן קצר מאוד.
הבאתי את התצלום של הספה לסטודיו של רונית אגסי, ציירתי את הספה חצויה לשני חלקים שווים.
