בלוג האמנות

הריאליזם הוא זרם אמנותי שצמח במאה ה-19 וייחודיותו היא בניסיון לתאר את המציאות כפי שהיא, באמנות פלסטית, בתיאטרון ובספרות. בניגוד להאדרת האדונים והמלכים בתקופות קודמות, אמני הריאלזים העדיפו להתמקד בפשוטי העם, ובהצגת המציאות היומיומית. האם היום, עם התפתחות הצילום והטכנולוגיה המודרנית, יש עדיין מקום לאמנות ריאליסטית וכיצד הריאליזם בא לידי ביטוי באמנות בת זמננו?

ריאליזם שמיאליזם
כמו במקרים אחרים בתולדות האמנות, המונח ריאליזם בא דווקא מתוך הבוז שמבקרי האמנות רכשו לסגנון האמנות החדש, והאמירה שהוא ריאליסטי מדי. נהוג לשייך את עבודות הריאליזם הראשונות לצייר גוסטב קורבה, שציוריו ספגו את העלבון ואילו הוא אימץ את הכינוי "ריאליזם" וייסד תנועה אמנותית חדשה בכתיבת מניפסט שלם בנושא עקרונות הריאליזם.
הריאליזם התנגד לזרם הרומנטי שרווח באותה תקופה ושאף, כאמור, לחקות את המציאות ולהציג תמונה אובייקטיבית ואמיתית. הרומנטיקה, כך טען קורבה במניפסט, היא אידיאליזציה של הדברים והצגתם כמושלמים, ואילו הריאליזם מציג את הדבר עצמו כפי שהוא. 
בעוד היצירות של התקופות הקודמות נשאו בתוכן משמעויות היסטוריות, מיתוסים ומחוות נושאיות שהעידו על המסר של היצירה, הציורים הריאליסטיים הציעו הסתכלות שונה על המציאות ועל משמעות היצירה כפועל יוצא מכך. הציירים הריאליסטים נהגו להציג ביצירותיהם את בני המעמד הנמוך, את הפועלים, ואת חיי היום יום שלהם, על הקשיים והאפרוריות שבהם, ולהדגיש בכך את פערי המעמדות, את המצוקות החברתיות ואת העוולות השונות בחברה, והתרחקו מהמשמעויות הדתיות שליוו את רוב יצירות האמנות עד אותה תקופה. 

ציור מצולם
אין ספק שאחד הקטליזטורים להתפתחות הריאליזם היה המצאת המצלמה, שאפשרה לתפוס רגעים מסוימים והפכה את התיעוד לנחלת הכלל, ולא רק לפינוק לעשירים שיכלו להרשות לעצמם לשלם עבור ציור. הציור הריאליסטי, או בשמו השני – ציור פיגורטיבי, ניסה לשחזר את המציאות בצורה מדויקת ככל הניתן, בלי להעמיס את היצירה במיתוסים ואידיאליזציות, ובכך שינה גם את צורת ההתבוננות על יצירות אמנות. 
בתחילת דרכה השימוש במצלמה היה מוגבל לסטודיו, או לרחוב, בשל מורכבות הפעולה ומסורבלות הציוד הנדרש, ובכל מקרה היכולת הטכנית של הציירים לחקות את המציאות הייתה מוגבלת בשל טכנולוגיה פשוטה יותר וחומרים פשוטים יותר מאלה שאנחנו מכירים היום, כך שההבדל בין הציור לצילום היה גדול. היום הפער קטן עד כמעט לא קיים, ופעמים רבות לא ניתן לקבוע מהתבוננות ביצירה האם היא מצולמת או מצוירת. 
ובכל זאת, אנחנו מוצאים כי יש הצדקה לציור ריאליסטי גם היום.

היפר-ריאליזם
הריאליזם בן זמננו אינו מתרכז במעמד הפועלים דווקא, ובשנות ה- 70 של המאה ה- 20 הוא התפתח במטרה להעביר ביקורת על הבנאליות של הקיום היומיומי באמריקה של אותה תקופה. ההיפר-ריאליזם לקח את חיקוי המציאות לרמות חדשות ופעמים רבות קשה מאוד, או בלתי אפשרי, לזהות שמדובר בציור ולא בתמונה, כאמור.
יצירת אמנות לעולם אינה אובייקטיבית במאה אחוז, ומעולם לא הייתה כזו, בשום שלב בתולדות האמנות. גם אמני הריאליזם בתחילת דרכו וגם אמני ההיפר-ריאליזם של ימינו מעבירים ביצירה את דעתם על המתרחש, את רגשותיהם לגבי מושא היצירה או לגבי המציאות, את השקפת עולמם, את הלך הרוח שלהם וכו', בדרכים שונות, כמו כל אמן אחר.

ריאליזם תוצרת הארץ 
בתחילת דרכו, לא זכה זרם הריאליזם באמנות לפופולאריות בארץ, ורוב האמנים התעלמו ממנו. בהתאם לכך ואולי בהמשך לכך, במשך שנים רבות הריאליזם לא קיבל מקום מכובד באמנות הישראלית. למרבה ההפתעה, דווקא בשנים האחרונות הריאליזם תופס מקום של כבוד באמנות ישראלית, וגם הקהל מראה התעניינות הולכת וגדלה ביצירות אמנות ריאליסטיות. 
 
אחד מנציגיו הבולטים ביותר של הריאליזם הישראלי בעולם האמנות העולמי הוא מתן בן כנען, שציורו "אנאבל וגיא", המבוסס על הסיפור המקראי על יפתח הגלעדי ובתו, זכה באחד הפרסים הנחשבים ביותר בעולם האמנות העולמי, בתחרות של הנשיונל פורטרייט גאלרי בלונדון. 
אבל חוץ ממתן בן כנען ניתן למצוא אמנים ישראלים רבים היוצרים ריאליזם, כמו איתן פריד, שייצג את ישראל במספר תערוכות בינלאומית, והשתתף בעשרות תערוכות בארץ ובעולם, יגאל עוזרי, אמן ישראלי שחי בניו יורק וציוריו זוכים להתעניינות רבה, וכמובן – ניר הוד, שציוריו זכו לתהודה גדולה בסוף שנות ה-