ברגע שנפתחו קופות מוזיאון תל אביב למכירת הכרטיסים לתערוכת הרטרוספקטיבה לאמנית הרב תחומית יאיוי קוסאמה הקלדתי את כרטיס האשראי שלי לרכישה.
מסתבר שאני אחת מלמעלה מ-5 מיליון מבקרות ומבקרים בתערוכות שלה ברחבי העולם בשבע השנים האחרונות. כל הרשתות החברתיות מלאות בתמונות מרהיבות מעבודותיה הצבעוניות עם הנקודות.
יותר מ-200 עבודות במדיות שונות, שהושאלו מכ-30 אוספים ומוזיאונים בעולם, מוצגות בשישה אולמות מרכזיים במוזיאון תל אביב. מציור, שציירה בגיל חמש, וכבר בו היו נקודות בצבעי פסטל, ועד היום, 87 שנים אחרי.
התערוכה מרהיבה וכוללת מגוון רחב מעבודותיה במדיות שונות: רישום, ציור, פיסול, מיצבי חדרי מראות, קטעי קולנוע, אופנה, עבודות טקסטיל ואפילו שימוש בפסטה.
לאחר שנים רבות של חיים לא פשוטים, ניסיונות רבים להיכנס לשדה ההכרה האמנותית, קוסאמה היום היא ממש כוכבת על. היא אחת מהאמניות המוצגות, המוערכות והידועות ביותר. היא האמנית (אישה) המובילה בעולם במספר העבודות הנמכרות בכל שנה במחזור שנתי של עשרות מיליוני דולרים והיא בעלת מספר התיוגים הגבוה ביותר ברשתות החברתיות.
קוסאמה נולדה בשנת 1929 בעיר מצומוטו ביפן. באחד מראיונותיה סיפרה כי אמה הייתה נוהגת לשלוח אותה לרגל אחרי פגישות אביה עם מאהבותיו, דבר שהשפיע על יחסה למין וכנראה הוליד את עבודותיה הפרובוקטיביות ואת הצורות הפאליות ביצירותיה.
היא נחשבת לחלוצה בתחומים רבים, כאשר תשוקתה לאמנות ונפשה הטוטאלית מובילות אותה. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שלמדו ציור יפני מסורתי באוניברסיטה לאמנויות בקיוטו, לאחר שבשנת 1946 עבר חוק ביפן שאפשר לימודים גבוהים גם לנשים. בשנת 1955 נסעה לפריז, משם לסיאטל ובשנת 1957 עברה לניו יורק, כנראה בעקבות קשר שיצרה עם הציירת ג׳ורג׳יה או׳קיף. לימים חברה לאמן אנדי וורהול ולאמני פופ אחרים.
קוסאמה לא נרתעה מלפלס את דרכה ושאיפותיה בעולם האמנות בעצמה. היא לא חיכתה להזמנה רשמית. זו הגיעה רק הרבה שנים מאוחר יותר.
בשנת 1966 היא הופיעה על הדשא בביאנלה ה-33 לאמנות עם 1,500 כדורי כסף רפלקטיביים. משטחי המראה הקמורים מציגים את המשתקף בהם כדימויים אינסופיים. המיצג נקרא: בגנו של נרקיסוס (מוצג באולם התחתון באגף החדש של המוזיאון).
את כדורי המראה מכרה קוסאמה באקט מחאתי תמורת 2 דולר לכדור בניגוד גמור לנהוג בביאנלה. פעולה שהעלתה לדיון את אופן התנהלות מנגנוני הכוח הקפיטליסטיים, שמנהלים את עולם האמנות, כאשר קוסאמה עצמה משתמשת בדיוק באותם המנגנונים לקידום אמנותה.
בביאנלה היא זכתה לסיקור עיתונאי נרחב ובשנת 1968 עשתה זאת שוב. הפעם מול מוזיאון ה-MoMA לאמנות מודרנית בניו יורק. היא יצרה מיצג מחאה בעירום נגד מלחמת וייטנאם עם ארבעה רקדניות ורקדנים מקצועיים, שהתנועענו לצלילי תוף בזמן שהיא מציירת נקודות על גופם. שומרי המוזיאון הזמינו את המשטרה והמייצג הופסק. קוסאמה הספיקה להבטיח שתשוב עוד למוזיאון.
בסוף שנות השישים הקימה בית אופנה, שקשר בין האמנות לתרבות הצריכה, אולם היא הקדימה מאד את זמנה ובעיקר יצרה דגמים נועזים וחשופים מדי.
קוסאמה חזרה לטוקיו בשנת 1973, אך יפן השמרנית לא קיבלה אותה בזרועות פתוחות. שנתיים לאחר מכן החלה לפקוד את בית החולים לחולי נפש עד שהפכה לדיירת קבע בו עד היום. את הסטודיו שלה מיקמה במרחק הליכה ממנו.
בשנים אלו קוסאמה חוקרת את האובססיות שלה ויוצרת את הסדרות האינסופיות של חדרי המראות, הדלועים והמייצבים הגדולים.
בשנת 1993 היא נכנסת לביאנלה בוונציה כנציגה הרשמית של יפן עם חדר מראות מלא בפסלי דלעת קטנים וממשיכה להציג בתערוכות ענק בבירות העולם.
בשנת 1999 עיצבה בד עבור מעצב האופנה היפני איסיי מיאקה (Issey Miyake) ובשנת 2006 הוצבו פסלי דלעת ענקיים, באדום וצהוב מנוקדים בשחור, באי האמנויות נאושימה (Naoshima) ביפן והפכו לאחד מסמלי האי המתוייר.
בשנת 2012 שיתפה פעולה, שנחלה הצלחה מסחרית גדולה, עם מעצב האופנה מארק ג'ייקובס והמותג לואי וויטון.
בשנת 2017, לאחר מעטה סודיות שנמשך כשלוש שנים, נפתח ברובע שינג'וקו בטוקיו מוזיאון ייחודי בן חמש קומות, המוקדש כולו לעבודתה הענפה.
למרות שלאורך חייה היא נעה בין אשפוזים ליצירת האמנות שלה אין לטעות בכישרונה ובאישיותה הנחושה והמחוננת, שיודעת היטב, אולי יותר מכל אמן אחר, גם כאשר חיקו אותה ושאבו מוטיבים אמנותיים ממנה, לנווט בין יחסי הכוחות של עולם האמנות, יחסי הציבור והפרסום.
בשנת ה־92 לחייה קוסאמה היא מגא-סטאר. עידן הסלפי רק הכפיל את האפקט של האמנות שלה.
לאתר של זיוה בר: www.zivabar.co.il
פייסבוק: https://www.facebook.com/zivabarinteriordesign
אינסטגרם: https://www.instagram.com/zivabar.design/
