רחל מציירת את נוף רוחה, היא ציירת של מרחבים פתוחים.
המראות שהיא רואה, המקומות, הנופים, האובייקטים, האנשים והחיות, עוברים טרנספורמציה תחת ידה ומתקיימים בציורים במרחב אינטימי. מרחב זה הינו מרובה מימדים, בכך שהוא מצליח לשמור על קשר עם תופעות העולם ועדיין כולא בתוכו את אופייה ונפשה של האמנית.
היא מזככת מהתופעות את שכבות האבק של החיים ומייצגת אותם במהותם כפי שהיא רואה ומרגישה אותם. הדבר המצויר, מקיים אחיזה במציאות הגשמית של נראותו, אך דרך אופן הציור המסוים של רחל, הוא מצליח בו בזמן לגעת במקום רחוק.
 
בציורים אפשר לחוש את האוויר, כמעט לראות אותו. קיימת אופטימיות בדרך שבה הם ממחישים את האפשרות הסימולטנית של ראייה נפשית ופיזית.
 
המראות שהיא רואה ביום יום ואלה הזכורים לה, עוזרים לה להתנסח שוב ושוב מציור לציור בכך שהם מפעילים את המערכת הנפשית שלה. היא נמצאת בחיפוש אחר תרכובת של רגע ומקום, נוסחה חיזיון עוצמתיים ומהותיים שאותם היא זוכרת ומחפשת מילדות. היא נזכרת בימים של יציאה מהבית מוקדם בבוקר, כשבחוץ עוד חושך, אל העבודה בכרם, ובאמצע העבודה – פתאום הזריחה.
זיכרון מעין זה מייצג עבורה את החיפוש אחר איזה אור, מקום או מרחב שאליו היא תמיד קרובה בעיניי רוחה.
 
חשוב לרחל האפקט הראשוני של הציור. כוחו יאפשר לצופה אורך רוח ושהות בתוך המקום שיצרה.
בכך היא משחזרת את רגעי החוויה הפנימית שלה מול העולם ומאפשרת חוויה זו גם לצופה.
בעבודתה לאורך השנים היא מנסה לתפוס את המהות האינטימית של המראה, הנובעת מתוך תפיסת עולמה.ההתבוננות שלה מרכזת מתוך המציאות מסה קריטית שאותה היא רוצה, תנסה ליצור בסטודיו ולכנס לתוך ציוריה. במראות הללו היא יכולה להתקיים בקצב שלה.
 
הציורים הם בשבילה מקום ורוח של שפיות בעולם גשמי ודורשני.
לנו הצופים נותר רק להביט בזמן שהנפש או הרוח, יחד עם המחשבה, חווים את ההיות כאן והיות אי שם במקביל, ומגלים אפשרות חזותית אותנטית של חיי נפש.
 
 
עדי ארגוב 2012–07–26
מתוך טקסט של תערוכה בגלריה 121 בתל אביב