יניב מבקש לתאר בציוריו את הישראליות על נופיה ואנשיה.
יצירותיו של יניב שואף למזג בין הפשטה לפיגורטיבי כך שהמופשט ינסוך על המוטיבים אווירה ותחושה שמעבר לייצוג התלת ממדי. האמן מתבונן ובורר פיסות מהמציאות, מתאר אותן אך גם מוחק אלמנטים, "מתקן" ומטשטש אך מבלי לבטלם כליל.
יניב מצייר בשמן על בד בשילוב טכניקות. ראשית מונחות שכבות צבע ראשונות היוצרות ציור מופשט. שכבות אלה מקנות לציור אווירה, רגש ואקראיות שישתמרו גם בהמשך. מן המופשט "מונבטים" האובייקטים, מעובדים ברמת פירוט, דיוק וטכניקות שונות. הציור נע בין התקבצות של מרכיבי הציור (משטח, קו, כתם) לכלל דימוי פיגורטיבי, לבין פירוק הסימנים הפיגורטיביים בחזרה למרכיביהם הנבדלים. יחדיו נוצרת יצירה הרמונית מעבר לתיאור הפשוט.
העיסוק בשאלות אודות מהות הזיכרון והמבט האנושי הסלקטיבי מהוות מרכיב מרכזי בעבודותיו של יניב. התחלת הציור כציור מופשט מאפשרת מקום מרכזי ביצירה למקריות, צירופי מקרים, התערבות אלוהית ויצירה לא מודעת. העבודות  משמשות מטאפורה למשהו פנימי, סודי ומסתורי. דבר המחבר בין ה"אני" וה"לא מודע", ובין ה"אני" ל"אחר". זהו מבט סובייקטיבי מעובה במטענים של רגש, אקראיות, התרשמות וחשיבה.
ציורי הטבע הייחודים של יניב מציגים נקודת מבט נמוכה ומרתקת של הטבע הארץ ישראלי. יופייה של הבריאה כפי שהיא באה לידי ביטוי באלמנטים שוליים לכאורה: עלה, אבן, ענף ופרח הם גיבורי היצירה, כאשר לעיתים המתבונן יכול לראות עצמו מטייל בשבילי הארץ בשעת פריחה על רקע ייחודו של  הטבע הישראלי המשתקף כרב גוני, מבולגן אך הרמוני ובעל טקסטורות וחומריות חזקה. ואולי אלה מאפייני החברה הישראלית?…