דרכו של דודו (דוד) גרשטיין אל פסלי הקיר בסגנון הפוסט פופ-ארט שהוא מציג היום וזוכים לפופולריות רבה בעולם כולו עוברת אצל בתיה עוזיאל, שלימדה אותו כילד, שנתיים לימודי גרפיקה בבצלאל לימודים נוספים בפריז, ניו יורק ולונדון, הוראת צורפות בבצלאל, איור ספרי ילדים, רישום בצבעי מים שזיכה אותו בתערוכת יחיד ראשונה ב- 1971, ציורי שמן ועוד.
סגנונו העכשווי הייחודי מושפע מהפופ-ארט ועוצב לאחר שנים רבות של לימודי תחומים שונים באמנות ויצירה במגוון חומרים וסגנונות: ציור פיגורטיבי, פיסול, צבעי מים, צבעי שמן, צורפות ועוד. פסלי הקיר שלו זוכים להכרה בינלאומית ומאופיינים בציור בצבעים עזים על מגזרות רב שכבתיות של מתכת, והוצגו במוזיאונים, גלריות רבות ומקומות ציבוריים שונים, בישראל ובעולם כולו. 
תפיסתו האמנותית של גרשטיין נובעת מהשאיפה לשלב את האמנות בפרקטיקה, שהחלה כבר כשלימד צורפות בבצלאל, ובשאיפה לקרב את הרחוב ואת עולם האמנות זה לזה. גרשטיין שואף לחלוק את רשמיו מהחיים עם הצופים, גם אם אינם "מבינים" בתחום האמנות, ומצהיר כי הצבעים העזים בהם הוא משתמש נועדו למשוך את הצופים אל היצירה, ממש כפי שפרחים מושכים אליהם חרקים בטבע כדי שיתקרבו ויוכלו לספוג את החומרים המזינים שבצמח. ההקבלה האמנותית לחומרים המזינים היא הערך המוסף שגרשטיין מכניס ביצירתו כמו הביקורת על תרבות הצריכה ותופעת העדר, אשר נספגים בצופה לאחר זמן מה. 
שאיפתו הבסיסית של גרשטיין לפרוץ את גבולות הגלריה ולהגיע אל האדם "הפשוט" ברחוב היא עקרון מנחה עבורו, והוא אומר כי לטעמו האמנות אינה צריכה להיות מוגבלת לעשירים. לכן, הוא מקפיד לייצר סדרות של עבודות ויצירות שונות במחירים עממיים הנמכרות בחנויות של מוזיאונים ובמקומות אחרים.