רחל סליט נולדה בעמק הירדן ובילדותה חלמה לעוף רחוק על גב אחת מציפורי הטרף שהיו חגות סביב המזבלה של הקיבוץ. לצייר היא התחילה רק בגיל 21, לאחר שעזבה את הקיבוץ, והציורים הראשונים שלה ציורו באדום שכאב את עזיבת הקיבוץ. ציוריה המינימליסטיים והמונוכרומטיים של סליט מצוירים על בדים גדולים, ומאופינים בשפה אישית המזוהה עם הציירת ומייצרת נוכחות ברורה, אישית ומרשימה. ישבתי עם רחל לשיחה על אמנות וביטוי.
ש: מהם מקורות ההשראה שלך?
רחל: נופי עמק הירדן בו גדלתי הם ההשראה שלי, ובעיקר קו האופק של הגולן שמאחוריו מצוי עולם חופשי שמאפשר לי לחלום. המרחבים הפתוחים והזכרונות של נופי הילדות הם בעלי ההשפעה העמוקה ביותר על היצירה שלי והם מקורות ההשראה: הכחול של הכנרת והשמיים, חורשת האקליפטוס שבשבילי הייתה כמו יער קסום עם ריח המלוח (כמו בשיר של נעמי שמר), והאופק האינסופי.
ש: מהם הנושאים שאת מעדיפה לצייר ומדוע דווקא הם?
רחל: בדרך כלל אני מעדיפה את הטבע, אבל לפעמים יכול להיות אובייקט אחר שיפעיל את המערכת הנפשית שלי. הנושאים שאני מעדיפה לצייר הם אלה שמפעילים את הנפש שלי, שנוגעים בי, שמניעים אותי לחפש את המרחב, את האור שבנבכי הנפש.
אני מציירת את נוף הילדות שחרות בליבי, אני מציירת ציפורים בגלל שהן עפות למקומות רחוקים, אני מציירת עצים שבצל שלהם אני מוצאת מרגוע ואני מציירת את הים, שהמרחב שלו מעניק לי שקט. אני לא באמת בוחרת מה לצייר, הציור בוחר את עצמו, וממש רודף אותי עד שהוא מצויר.
בסופו של דבר, גם כשאני מציירת אובייקטים עכשווים, נופים ומקומות אחרים, הם עוברים טרנספורמציה ונכנסים למרחב הפנימי שלי, מקבלים ביטוי דרך המסננת הנפשית האישית שלי. היצירה היא מקום הרוגע והשפיות שלי בתוך העולם הדורסני והדורשני שאנחנו חיים בו.
רגעי החוויה הפנימית הזאת, שמניעה אותי ליצור ומושכת אותי לאובייקט מסויים או לנושא שבחרתי בו, הם מה שאני שואפת להעביר לצופה ביצירה. אני רוצה לאפשר לו לקחת חלק בחוויה הפנימית שלי. לכל אובייקט יש מהות אישית, אינטימית, שכמובן עוברת דרך התפיסה שלי אותה, ואותה אני מנסה לתפוס.
ש: את יכולה להסביר את הבחירה שלך בציורים גדולים דווקא?
רחל: אני בוחרת בבדים גדולים כדי שהחוויה תהיה לא רק נפשית לא גם פיזית, שהצופה יוכל להרגיש שהוא משתלב ממש בתוך התמונה, בתוך פיסת העולם שהציור מניח בפניו. גודל הבד המדויק וצורתו, כמו נושא הציור, נבחר על ידי הציור עצמו. זה כוח פנימי שמניע את היצירה ולא נמצא בשליטת המוח המודע שלי.
ש: כשמבקרי אמנות מדברים על הציורים שלך, הם מדברים על אמנות מינימליסטית אישית, על זהות ברורה של הציורים, ועל שפה מונוכרומטית. מה התגובות של אנשים אחרים, אולי אלה שסובבים אותך, על הציורים?
רחל: הרבה פעמים המתבוננים בציורים שלי אומרים שהם נותנים להם תחושת רוגע. מבחינתי זה אומר שאני מצליחה להעביר את מה שרציתי, שאני מצליחה לחבר את הצופים למה שמשך אותי מראש לנושא הציור, לשלווה הפנימית שאני מוצאת בו.
אני מקווה שהציורים שלי מעבירים אופטימיות כלשהי, שהם מצליחים לגעת באיזה מקום בנפש הצופה, שהוא עמוק ורחוק ובו בזמן שליו ושלם. אני מקווה שאני מצליחה לאחד את הראיה הפיזית והנפשית של הצופה, כמו שהן מאוחדות אצלי בזמן היצירה.
פעם חשבתי שהציור יכול לעזור לי להפוך את העולם למקום טוב יותר, ושהאנשים שייחשפו לציורים יוכלו להתחבר לצד הטוב של עצמם. היום אני מסתפקת בזה שהם ירגישו לרגע לפחות את השלווה והרוגע שיש בי כשאני מציירת. אני רוצה שמי שמתבונן בציור ימצא בתוך הלב את האור הפנימי שלו.
ש: עם איזה אמן היית רוצה לשבת לקפה?
רחל: פריד אבו שקרא הוא אמן ישראלי שקרוב לליבי, ואשמח מאוד לשבת איתו לקפה, והייתי שמחה להיות בסטודיו של דיוויד הוקני, שהציורים שלו תמיד מרגשים אותי.
ש: איזה ציור שלך את הכי אוהבת?
אני תמיד הכי אוהבת את הציור האחרון (צוחקת).
יש ציורים שתמיד מרגשים אותי, גם הרבה זמן אחרי שצוירו, ויש ציורים שאחרי תקופה אני לא מבינה למה ציירתי אותם בכלל. הציורים שמרגשים אותי הם אלה שאפשר להרגיש בהם את הרוח והנפש מעבר לאובייקט.
את הציורים של רחל ניתן לשכור לשנה או לרכוש ב"נויה-אמנות ישראלית מקורית"
