הסביבה המקיפה אותנו מלאה בדרך כלל באינספור גירויים ויזואליים, אם זה ציורים עם המון צבעים חזקים או בתים שהעיצוב שלהם כולל חפצים רבים מדי, ואנחנו שוכחים את הצורך הטבעי של האדם בפשטות. כאן נכנס לתמונה הסגנון המינימליסטי שצובר תאוצה מחודשת לאחרונה כאשר ההתמקדות שלו היא באיכות ולא בכמות תוך כדי הדגשת החומרים בהם נעשה שימוש עבור היצירה.
מהו המינימליזם?
המינימליזם הוא זרם הקיים בסוגי אומנות שונים- מאדריכלות ועיצוב בית, דרך אומנות חזותית ועד למוזיקה, אופנה ובאופן כללי דרך לחיות בה את החיים. מדובר בסגנון המדגיש פשטות, איפוק ומינימום פרטים (או קווים אם מתייחסים לציור). אתם בטח מכירים את המשפטים More is less ו"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", אותם תבע לודוויג מיס ון דר רוהה, אחד האבות הסגנון המודרניסטי באדריכלות, בהקשר למינימליזם.
המטרה של האומן ביצירה כזו היא לגרום למתבונן להתמקד ולהתרכז בפרט שעומר מולו. המינימליזם מתמקד בקווים, בצבעים ובגיאומטריה, בניגוד לסוגי אומנות אחרים שמתמקדים למשל בתיאורים מדויקים של הטבע. הרעיון הבסיסי הוא שאומנות יוצרות את המשמעות של עצמה ותפקידה הוא אינו לשקף מציאות חיצונית.
ההיסטוריה מאחורי הסגנון
בשנות ה-50 המאוחרות של המאה העשרים זרם חדש של אומנות הציף את ניו יורק והוא הושפע בין היתר מיצירות דה סטייל של אומנים הולנדים ומאומנים קונסטרוקטיביסטיים רוסים. אחד האומנים שסללו את הדרך למינימליזם היה פרנק סטלה שהגיע לעיר בשנת 1958 בתום לימודיו בפרינסטון. הוא התפרסם כבר בגיל 23 בזכות ציוריו השחורים והוא גם היה זה שטבע את המושג "מה שאתה רואה זה מה שאתה רואה" שהפך לסיסמא של התנועה המינימליסטית.
בשנות ה-60 התנועה הפכה כבר לאחת מהמשפיעות ביותר עם אומנים צעירים כמו קרל אנדרה, דן פלווין, דונלד ג'אד, סול לויט, אגנס מרטין ורוברט מוריס. הם התרחקו מהאקספרסיוניזם המופשט ובמקומו עסקו באסתטיקה גאומטרית וביצירת אומנות המתייחסת לעצמה בלבד וחושפת את האלמנטים החזותיים שלה.
יחד עם זרם האמנות הקונספטואלית, המינימליזם קרא תיגר על המבנים הקיימים ליצירה ועל דרך ההפצה והצפייה באמנות. לטענתם האומנות שהייתה קיימת עד אז התאימה לאוכלוסייה אליטיסטית ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם לצרוך ולהנות ממנה.
