ילידת 1955, נשואה ואם לארבעה.
בוגרת תלמה ילין במגמה לאמנות פלאסטית 1973.
בוגרת האוניברסיטה העברית בהיסטוריה כללית ללימודי יפן 1981.
מעצבת גרפית, חיה ועובדת בפתח תקווה.
מאז שנת 2000 מציירת בהתמדה בנוף בעיקר בצבעי אקריליק על בד.
 
קורסים לאמנות:
רישום וצבע אצל הצייר מיכאל קובנר במסגרת לימודי חוץ של בצלאל.
תחריט והדפס רשת אצל אלימה במסגרת המדרשה לאמנות בית ברל.
רישום אצל הצייר איצו רימר במסגרת בית הספר לאמנות אבני.
 
 
לצייר עץ
כשאני עומדת מול עץ ורוצה לצייר אותו, הדבר הראשון שאני אומרת לעצמי: לא, אני לעולם לא אצליח, לעולם לא אוכל לצייר את המורכבות הזו.. העץ מיתמר על גזע גדול וחזק, ממנו יוצאים ענפיו הגדולים, ומהם יוצאים ענפים קטנים יותר ורבים יותר, ועוד ועוד, משתרגים אלה באלה, ועליהם גדלים העלים, מאות אלפים ואולי מיליונים. מי ספר את עלי העץ? והעלים, מתנועעים תמיד, במקום אחד מצטברים כמסה, גוש גדול ואפלולי, כהה, ובמקום אחר הם דלילים וביניהם מבצבצים שמים וענפים דקיקים ועדינים כתחרה. אני עומדת מול היופי הזה, ונשמתי פורחת.
בהתחלה אני מניחה כתמים גדולים ודלילים של צבע, בדרך כלל אדומים וכתומים אבל גם טורקיז וצהוב, צבעים ראשוניים המסמנים את גבולות הקומפוזיציה, שאחר כך יבצבצו מתוך שכבות הציור. לאט לאט, תוך כדי ריכוז, נוצר חיבור, ואז אני מתחילה להבין את העץ, לפענח אותו, לתרגם אותו לכתמים וצורות בצורה המדוייקת ביותר, בעזרת שכבות רבות של צבע, תוך השתדלות לשמור על חופש משיכות הכחול. היד שלי תמיד גסה ומסורבלת לעומת מה שרואה העין, וזה מאוד מתסכל. לפעמים זה סוג של מאבק, שאני משתדלת לא לוותר בו.
הציור הריאליסטי, המתאר, המדייק, חי לעולם ועד. שום תיאוריה או אופנה לא יחניקו את התשוקה לצייר בדיוק. על גבול התעתוע האופטי, פרי, חיה, נוף, חפץ, צל, מים. אדוארד הופר כבר אמר: "כל חיי התאמצתי לצייר נכון צל הנופל על הקיר"...(מתוך מדור שישי, מעריב, 20.02.05 מאת אדם ברוך).
הפיסקה הזו תלויה לי מעל המחשב, כמוטו. גם אם לפעמים זה נראה מיושן ואנאכרוניסטי, היא תמיד מזכירה לי שהתשוקה והאהבה לצייר את מה שרואים, הניעה דורות רבים של ציירים במשך מאות שנים ואני מרגישה חלק מהם.