מהי תכלית הקיום האנושי, אני שואלת את עצמי שוב ושוב.

הכל רץ מהר כל כך, הזמן חולף ולאחר שחלף, כאילו אוויר היה, כמעט כאילו ולא היה קיים כלל. אולי הכל רק בדמיוני? אולי אני המצאתי את קיומי? אך לא יתכן שהמצאתי משהו אם לא אהיה קיימת, כדי לחשוב עליו. אם כך, הכל אמיתי, הכל חי ובועט, כל מה שאני חווה הוא תוצר אמיתי של פעולות, מחשבות, תחושות.
כמו משיכות המכחול שלי, הן אמיתיות, הן קיימות, יש להן טקסטורה וצבע וטעם וריח, וחיים משל עצמן. חיים שהן יוצרות.
כל דבר שקיים - יוצר אחריו משהו, יצירה פלאית שנותנת המשכיות לכל דבר בעולם.
אחת הסיבות העיקריות לציוריי היא התקווה העזה, שדרך היצירות שלי אצליח לגעת ברגש כלשהו, של אדם כלשהו, ובכך אצור משהו להמשכיות קיום של משהו בעולם.

שרה בר, נולדה בישראל בשנת 1985 למשפחה של חוזרים בתשובה כבת בכורה.
מיום שהיא זוכרת את עצמה היא מציירת, כל דבר ועם כל דבר. גם בבית הספר כשתהתה לעצמה על תכלית הקיום האנושי והסיבות לקיומה של הדת, בחייה ובכלל, נהגה לצייר כדי להשקיט את מחשבותיה.

השאלות הרבות הובילו אותה למסע חיפוש עצמי שהתחיל בגיל 15 כשהורחקה מחייה המוכרים לעבר הלא נודע, המשיכו והתגברו כשהפכה לאמא בגיל 17, דרך חזרתה בשאלה, ובחיפוש הזה עברה מסע ארוך ורב טלטלות שהוביל אותה לתובנה שאם אין לה תשובות לכל השאלות הגדולות, לפחות יש לה תשובה אחת לנפש שלה: היא חייבת לצייר כדי להתקיים כאינדבידואל, כאם וכבת אנוש בעולם המורכב הזה.  בחיק המכחול והצבעים היא מוצאת איזושהי נחמה ותכלית, מנוחה לגוף ולנפש, ולעתים קרובות אפילו אושר בל יתואר.

הציורים המוצגים כאן הם ציורים שנולדו יחד עם בתה השניה, והם מייצגים את התשוקה שבערה בשרה לצייר באותן שעות או ימים, כדרך לבטא את רגשותיה במסע האימהות הרבגוני שהיא חווה כל חייה.